<h1>הבתים — שערי עבודת יום הכפורים שער שני</h1>
<h2>דף כב.</h2>
סדר המעשה שביום הזה כך הוא, כחצות לילה מפיסין לתרומת הדשן ומסדרין את המערכה ומדשנין את המזבח כדרך שעושין בכל יום עד שיגיע לשחיטת התמיד. לשון רבנו משה. ממה שכתב הר"ם מפייסין לתרומת הדשן, נראה שדעתו שתרומת הדשן היתה נעשית על ידי פייס כשאר הימים. ולפי פירוש המפרשים נראה מן ההלכה שהכל עושה כהן גדול. ומפני זה היו מקדימין תרומת הדשן מחצות, מה שאין כן בשאר הימים שהיתה מקריאת הגבר או סמוך לו, כדי שיעשה במתון מפני חולשתו ביום התענית וברוב עבודות, ולא ייגע עצמו ביותר.
<h2>דף ל.</h2>
כשהאיר היום פרשו סדין בינו לבין העם. ולמה של בוץ, כדי שיכירו שעבודת היום בבגדי בוץ. פשט בגדי חול שעליו, ירד וטבל. וטבילה זו היתה בחול, שסרך טבילה זו כדי שיזכור טומאה ישנה שבידו יפרישו ממנה בטבילה זו לשמה. עלה (ונסתפק) [ונסתפג] הביאו לו בגדי זהב ולבש. קידש ידיו ורגליו. וכל הקידושין שהיה עושה היה מקיתון של זהב משום כבודו.
<h2>דף לא:</h2>
הביאו לו את התמיד, שחטו ברוב שנים, ואחר ממרק השחיטה על ידו, שמצוה למרק אבל אינו מעכב. וקיבל את הדם וזרקו על המזבח. ואחר כך נכנס להיכל להקטיר את הקטורת ולהטיב את הנרות. ואחר כך מקריב את הראש והאברים של תמיד ואת החביתין ואת הנסכים. ומקריב פר העולה ושבעה כבשים תמימים של מוסף היום עם תמיד של שחר.
<h2>דף לד:</h2>
הביאו לבית הפרוה, ובקודש היתה. פרשו סדין של בוץ בינו לבין העם. קידש ידיו ורגליו ופשט בגדי הזהב וירד וטבל ועלה ונסתפג. הביאו לו בגדי לבן ולבש וקידש ידיו ורגליו.
<h2>דף לה:</h2>
בא לו אצל פרו, ופרו היה עומד בין האולם ולמזבח ראשו לדרום ופניו למערב, והכהן עומד במזרח ופניו למערב. וסמך שתי ידיו עליו והתודה. וכך היה אומר, אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך אני וביתי אנא השם כפר נא לחטאים ולעונות ולפשעים שחטאתי לפניך אני וביתי ככתוב בתורת משה עבדך כי ביום הזה יכפר עליכם [לטהר אתכם] מכל חטאתיכם לפני י"י תטהרו.
<h2>דף לו:</h2>
אחר כך בא לו אצל שעיר המשתלח. סמך שתי ידיו על ראשו ומתודה. וכך היה אומר אנא השם חטאו ועוו ופשעו עמך בית ישראל אנא השם כפר נא לחטאים ולעונות ולפשעים שחטאו ושעוו ושפשעו לפניך עמך בית ישראל ככתוב בתורת משה כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם לפני י"י תטהרו. הא למדת ששלש פעמים ביום הזה מתודה, וזו שנאמר בתורה וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל, ולמדנו מפי השמועה שבכפרת דברים הכתוב מדבר, ובכל וידוי מהם היה מזכיר את השם ג"פ כמו שכתבנו. וכשנותן הגורל על שעיר החטאת אומר לי"י חטאת. נמצא שמזכיר השם [ביום הזה עשרה פעמים. ובכולם הוא מזכיר] השם ככתבו שהוא שם המפורש. בראשונה היה אומרו בקול גדול, משרבו הפריצים היה אומרו בקול נמוך ומבליעו בנעימות אחיו הכהנים, כדי שלא יכירו בו אפילו אחיו הכהנים. כששומעין את השם היוצא מפי כהן גדול בקדושה ובטהרה כורעים [ומשתחוים] ונופלים על פניהם ואומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שנאמר כי שם י"י אקרא הבו גודל לאלהינו. כהן גדול היה מתכוין לאמר את השם כנגד המברכים ואומר להם תטהרו. וכל היום כשר לוידוי יום הכפורים ולוידוי פרים הנשרפים.
<h2>דף לז.</h2>
אחר כך בא להגריל על שני השעירים בשני הגורלות, שאחד כתוב לשם ואחד כתוב בו לעזאזל. וצריך שיהיו שניהם שוים, שלא יעשה אחד קטן ואחד גדול אחד של כסף ואחד של זהב, אלא שניהם של כסף או שניהם של זהב או של עץ. ובבית ראשון היו של עץ ובבית שני עשאום של זהב. ואותם שני גורלות מונחין בכלי אחד הנקרא קלפי, מחזיק שתי ידים. והיה עומד במזרח העזרה בצפון מזרח. (ומניחין) [ומעמידין] שני השעירים פניהם למערב ואחוריהם למזרח. וכהן גדול סגן לימינו וראש בית אב לשמאלו. ושני שעירים אחד לימינו ואחד לשמאלו. טרף בקלפי והעלה שני הגורלות. אם של שם עלה בימינו, הסגן אומר לו אישי כהן גדול הגביה ימינך. ואם בשמאלו עלה (אב בית דין) [ראש בית אב] אומר לו אישי כהן גדול הגבה שמאלך. ונותן שני הגורלות על שניהם, ימין על של ימין ושמאל על של שמאל. והגרלה, אע"פ שאינה עבודה, מעכבת. שנאמר ועשהו חטאת, הגורל עושה אותו חטאת ואין השם עושה אותו חטאת. אבל ההנחה אינה מעכבת, לפיכך ההנחה כשרה בזר והעלאת הגורל אם העלה זר פסול.
<h2>דף מא:</h2>
קשר לשון של זהורית משקלו שני סלעים, בראש שעיר המשתלח, והעמידו כנגד בית שלוחו, וקשר לנשחט כנגד בית שחיטתו, כדי שלא יתערב זה בזה ולא יתערב באחרים. בא לו אצל פרו שניה וסמך שתי ידו עליו והתודה. וכך היה אומר אנא השם חטאתי עויתי ופשעתי לפניך אני וביתי ובני אהרן עם קדשך, [אנא בשם וכו'] ככתוב בתורת משה עבדך כי ביום הזה יכפר עליהם לטהר אתכם [מכל חטאתיכם] לפני י"י תטהרו.
<h2>דף מג:</h2>
שחטו וקיבל במזרק את דמו, נתנו למי שממרס בו ומנדנדו על הרובד הרביעי של היכל מבחוץ כדי שלא יקרש הדם. נטל את הממחה של [זהב] מחזקת שלשה קבין, וידה היתה ארוכה כדי שתהא זרועו מסייעתו בשעה שמוליכה לפנים שיתן יד המחתה בין אצילי ידיו ויקל משאה עליו. ודפנה היה דק ולא עבה, שלא תכבד עליו ועלה לראש המזבח, ופנה גחלים אילך ואילך, וחותה בגחלים מן העוכלות הפנימיות, ויורד והניחה על הרובד שבעזרה.
<h2>דף מד.</h2>
בשעה שכהן גדול מקטיר קטורת כל העם פורשים מן ההיכל בלבד, ואין פורשים מבין האולם ולמזבח אלא בשעת הקטרה בהיכל בכל יום ובשעת מתן דמים בהיכל. נטל את דם הפר ממי שממרס בו ונכנס בקודש הקדשים והזה בין בדי הארון קרוב לפרוכת בטפח, שנאמר ולפני הכפורת יזה שבע פעמים. מפי השמועה למדנו שזה שנאמר שבע פעמים יתר על הזיה ראשונה. ולא היה מתכוין לא למעלה ולא למטה אלא כמצליף. כשהוא מזה למעלה מצדד ידו למטה, כשהוא מזה למטה מצדד ידו למעלה, ומזה אחת למעלה ושבע למטה, וכך היה מונה, אחת, אחת ואחת, אחת ושתים, אחת ושלש, אחת וארבע, אחת וחמש, אחת ושש, אחת ושבע. ומפני מה מונה הזיה ראשונה [שמא ישכח וימנה הזאה ראשונה] מן הכלל. יצא מן הקודש ובא לו להיכל, והניח המזרק שבו הדם על כן של זהב בהיכל.
<h2>דף מז.</h2>
הוציאו לו את הכף ואת המחתה של קטורת. ובכל יום היתה דקה [והיום דקה] מן הדקה. חופן מלא חפניו ונותן לתוך הכף, הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו. וכך היתה מדתה. ומלא חפניו לא מחוקות ולא גדושות אלא שוות וישרות. חפינת הקטורת עבודה, והמחשבה פוסלת בה. וכן חתיית הגחלים נפסלת במחשבה, שמכשירי קרבן כקרבן. חפן בראשי אצבעותיו, או מן הצדדין, או מלמטה למעלה, או שחפן בידו זו ובידו זו וקירבן זו לזו, או שנתפזרה הקטורת על הארץ ואספה, או שחפן חבירו ונתן לחפניו או שחפן ומת ונכנס שני במה שחפן ראשון, כל אלו ספק, ולא יקטיר, ואם הקטיר הורצה. לשון רבנו משה. נטל את המחתה בימינו ואת הכף בשמאלו, אע"פ שמן הדין היה שיטול הכף שמוליך בו את הקטורת בימינו, שכל הולכה בשמאל פוסלת בעבודה, אלא מפני כובד המחתה לא היה יכול לסבול המחתה בשמאלו, ואפילו היו שניהם שוים במשקל זו חמה וזו צוננת. היה מהלך בהיכל עד שמגיע לפרוכת. ובבית שני שהיו שם שתי פרוכות וביניהם אמה מהלך עד שמגיע לבין שתי פרוכות, החיצונה פרופה מן הדרום ופנימית פרופה מן הצפון, היה מהלך ביניהם עד שמגיע לצפון. הפך פניו לדרום מהלך לשמאלו עד שמגיע לארון. הגיע לארון נתן את המחתה בין שני הבדים. ובבית שני, שלא היה שם ארון, במקום הארון היתה אבן מימות הנביאים, ושתיה היתה נקראת, וגבוה מן הארץ שלש אצבעות. ועליה הוא נותן. כיצד הוא עושה, אוחז הכף בראשי אצבעות או בבין שיניו ומערה הקטורת בגודלו עד שמגיע לבין אצילי ידיו. וחוזר ומחזירה לתוך חפניו עד שמחזירה למלא חפניו כשהיתה. וזו היא עבודה קשה שבמקדש. וצובר את הקטורת על גבי גחלים בידיו, כדי שתהיה הקטורת קרובה לארון רחוק מפניו. וממתין שם עד שימלא הבית עשן.
<h2>דף נב:</h2>
יצא ובא לו דרך כניסתו, פניו לקדש ואחוריו להיכל עד שיצא מן הפרוכת. ומתפלל שם בהיכל אחר שיצא תפלה קצרה שלא להבעית את ישראל שמא יאמרו מת בהיכל. וכך היה מתפלל, יהי רצון מלפניך י"י אלהינו שאם שנה זו שחונה, תהיה גשומה, ולא יסור שבט מיהודה, ולא יהיו עמך ישראל צריכין זה לזה לפרנסה, ולא תיכנס לפניך תפלת עוברי דרכים.
<h2>דף נג.</h2>
מעלה עשן היה נותן בקטורת שנאמר וכסה ענן הקטורת את הכפורת. לא נתן בה מעלה עשן או שחסר [אחד] מכל סמניה חייב מיתה מפני שמקטיר קטורת חסירה. ואפילו שגג בביאה שאינו חייב וכן אם הזיד בזה ובזה והכניס שתי הקטרות אחת שלימה ואחת חסירה אע"פ שאינו חייב מיתה מפני [ביאה ריקנית, חייב מיתה מפני] שהקטיר קטורת חסרה.
<h2>דף נג:</h2>
הביאו לו את השעיר. שחטו וקיבל במזרק את דמו, ונכנס לבית קדשי קדשים ומזה ממנו שמונה הזיות בין בדי הארון, כדרך שהזה דם הפר. ומונה כדרך שמנה בדם הפר. ואחר כך יצא להיכל, והניח המזרק על כן השני שהיה בהיכל. נטל את דם הפר והזה ממנו על הפרוכת שכנגד הארון מבחוץ אחת למעלה ושבע למטה. ולא היה מתכוין לא למעלה ולא למטה אלא כמצליף. והיה מונה כדרך שמנה בשאר הזאות.
נטל את דם השעיר והניח דם הפר והזה ממנו על הפרוכת שכנגד הארון מבחוץ כדרך שעשה מדם הפר. כתב הר"ם ואחר כך מערה דם הפר בתוך דם השעיר ומחזיר הכל למזרק שהיה בו דם הפר, כדי שיתערבו יפה. ועומד לפנים ממזבח הזהב בין המזבח והמנורה. ומתחיל [וכו' ומתחיל] מקרן מזרחית צפונית לצפונית מערבית למערבית דרומית לדרומית מזרחית. ועל כולן הוא נותן מלמטן למעלן. חוץ מן האחרונה שהיתה לפניו הוא נותן מלמעלן למטן, כדי שלא יתלכלכו בה כליו, וחותה הגחלים והאפר שבמזבח אילך ואילך עד שמגלה זהבו. ומזה מדם התערובת על טהרו של מזבח שבע פעמים בצד הדרום [במקום] ששלמו מתנות קרנותיו. ויוצא ושופך שיירי הדם על יסוד מערבי של מזבח החיצון. עד כאן. הא למדת שארבעים ושלש הזאות היה עושה ביום הכפורים, שמונה מדם הפר ושמונה מדם השעיר בפנים, הרי שש עשרה. וכן בחוץ שש עשרה. ומדם התערובת מזה ארבע הזאות על ארבע קרנות של מזבח, ושבע הזאות בטהרו של מזבח. וכל אלו השלש וארבעים הזאות טובל אצבעו בדם, טבילה על כל הזאה. ואינו מזה שתי הזאות מטבילה (אחרת) [אחת].
<h2>דף סו.</h2>
אחר כך בא לו אצל שעיר המשתלח. סמך שתי ידיו על ראשו ומתודה. וכך היה אומר אנא השם חטאו ועוו ופשעו עמך בית ישראל אנא השם כפר נא לחטאים ולעונות ולפשעים שחטאו ושעוו ושפשעו לפניך עמך בית ישראל ככתוב בתורת משה כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם לפני י"י תטהרו. הא למדת ששלש פעמים ביום הזה מתודה, וזו שנאמר בתורה וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל, ולמדנו מפי השמועה שבכפרת דברים הכתוב מדבר, ובכל וידוי מהם היה מזכיר את השם ג"פ כמו שכתבנו. וכשנותן הגורל על שעיר החטאת אומר לי"י חטאת. נמצא שמזכיר השם [ביום הזה עשרה פעמים. ובכולם הוא מזכיר] השם ככתבו שהוא שם המפורש. בראשונה היה אומרו בקול גדול, משרבו הפריצים היה אומרו בקול נמוך ומבליעו בנעימות אחיו הכהנים, כדי שלא יכירו בו אפילו אחיו הכהנים. כששומעין את השם היוצא מפי כהן גדול בקדושה ובטהרה כורעים [ומשתחוים] ונופלים על פניהם ואומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שנאמר כי שם י"י אקרא הבו גודל לאלהינו. כהן גדול היה מתכוין לאמר את השם כנגד המברכים ואומר להם תטהרו. וכל היום כשר לוידוי יום הכפורים ולוידוי פרים הנשרפים.
מסר השעיר למי שהוא מוליכו. הכל כשרים להוליכו, אלא שעשו כהנים גדולים קבע של יהיו מניחים ישראל להוליכו. חלה השעיר מניחו על כתיפו, ואפילו בשבת. כך למדנו מפי השמועה, עתי ואפילו בשבת. נטמא המשלח (מכניסו) [נכנס] לעזרה ומשלחו. כך למדנו מפי השמועה ביד איש עתי ואפילו בטומאה, כלומר ביד זה שהוכן אפילו נטמא. חלה [המשלח] משלחו ביד אחר. דחפו ולא מת, ירד אחריו וימיתנו. ואיברי השעיר (ושעיר) זה מותרים בהנאה, שלא אמרה תורה שלח לתקלה.
<h2>דף סו:</h2>
מיקירי ירושלים מלווין [אותו] עד סוכה ראשונה. ועשר סוכות מירושלים עד ההר. ובכל סוכה היה איש אחד או [הרבה] אנשים. ועל כל סוכה וסוכה אומרים לו הרי מזון והרי מים, אם רצה לאכלו. מעולם לא הוצרך אדם לכך, אלא שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו. ומלווין אותו מסוכה לסוכה, חוץ מן האחרון שאינו מגיע עמו בהר אלא עומד ברחוק ורואה את מעשיו. ומה היה עושה, חלק לשון של זהורית חציו קשר בסלע, וחציו קשר בין קרניו, ודוחפו לאחוריו, ומתגלגל ויורד. ולא היה מגיע (עד) לחצי ההר עד שנעשה אברים אברים. בא וישב לו תחת סוכה אחרונה עד שתחשך.
<h2>דף סז:</h2>
אחר ששלח השעיר ביד מוליכו, חוזר אצל הפר והשעיר שהזה דמם לפנים, וקורען ומוציא את אימוריהם, ונותנן בכלי. ומחתך שאר בשרם חתיכות גדולות מעורות זו בזו כמין קליעה, ואינו מפרק אותן. ומשלחן ביד אחרים להוציאן לבית השריפה. ומנתחין אותם שם בעורן. ושריפת פר ושעיר אלו כשרה בזר.
<h2>דף סח:</h2>
אמרו לו לכהן גדול הגיע השעיר במדבר, מנין היו יודעים שהגיע שעיר למדבר. (דותביאות) [דרכיות] היו עושין ומניעין בסודרים ויודעים שהגיע למדבר. כיון שהגיע למדבר יצא כהן גדול לעזרת נשים לקרות בתורה. ובזמן קריאתו שורפין הפר והשעיר הנשרפין בבית הדשן. לשון רבנו משה. הרואה כהן גדול כשהוא קורא אינו רואה פר ושעיר הנשרפין [הרואה פר ושעיר הנשרפין] אינו רואה כהן גדול כשהוא קורא, לא מפני שאינו רשאי, אלא מפני שהיתה דרך רחוקה ומלאכת שניהם שוין (כאן) [כאחת].
בא לו כהן גדול לקרות אם רצה בבגדי בוץ קורא, שהקריאה אינה עבודה, שאם רצה לקרות באצטלנית לבנה משלו קורא. בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן בשעת עבודה. וכיצד הוא קורא, יושב בעזרת נשים וכל העם עומדין עליו, וחזן הכנסת נוטל ספר התורה ונתנו [לראש הכנסת וראש הכנסת] לסגן וסגן לכ"ג, וכ"ג עומד ומקבל, וקורא מעומד אחרי מות ואך בעשור שבפרשת המועדות עד סוף הענין. וגולל את התורה, ומניחה בחיקה ואומר יותר ממה שקראתי לפניכם כתוב כאן. וכל כך למה, שלא להוציא לעז על ס"ת. ובעשור שבחומש הפקודים קוראו על פה עד סוף הענין. ומפני מה אינו גולל הספר וקורא בו, לפי שאין גוללין ס"ת בצבור, מפני כבוד צבור. ומפני מה אינו קורא בספר אחר, שאין אחד קורא בשני ספרים משום פגמו של ראשון. בעת שקורא מברך א' לפניה ולאחריה, כדרך שמברכין בבית הכנסת, ומוסיף אחריו שבע ברכות ואלו הן רצה י"י אלהינו ומודים אנחנו לך סלח לנו אבינו כי חטאנו וכו', וחותם בה ברוך אתה י"י מוחל עונות עמו ישראל ברחמים. הרי שלש ברכות כתקנן. ומברך על המקדש ברכה בפני עצמה יהיה ענינה שיעמוד המקדש ושכינה בתוכו. וחותם ברוך אתה י"י שוכן בציון. ומברך על ישראל ברכה בפני עצמה, יהיה ענינה שיושיע השם את ישראל ולא יסור מהם מלך, וחותם ברוך אתה י"י הבוחר בישראל. ומברך על הכהנים ברכה אחת בפני עצמה, יהיה ענינה שירצה המקום מעשיהם ועבודתם, וחותם בה בא"י מקדש הכהנים. ואחר כך אומר תפלה ותחינה ורינה ובקשה כפי מה שרגיל, וחותם והושע י"י עמך שעמך ישראל צריכים להושע בא"י שומע תפלה.
<h2>דף ע.</h2>
אם בבגדי בוץ קרא או באצטלית קדש ידיו ורגליו ופשט ירד וטבל (עליה) [ועלה] ונסתפג. קדש ידיו ורגליו [ועושה השעיר הנעשה בחוץ] ומקריב אילו ואיל העם שנאמר ויצא ועשה את עולתו ואת עולת העם. ואחר כך אימורי חטאת של פר ושעיר הנשרפין, ואחר כך תמיד של בין הערבים. אחר כך קדש ידיו ורגליו ופשט [בגדי זהב] ירד וטבל (עליה) [ועלה] ונסתפג. הביאו לו בגדי לבן ולבש. נכנס להוציא כף ומחתה. קדש ידיו ורגליו [ופשט בגדי לבן וטובל ולובש בגדי זהב ומקדש ידיו ורגליו] להקטיר ולהטיב את הנרות. קדש ידיו ורגליו פשט והביאו לו בגדי עצמו ולבש. ומלווין אותו עד ביתו. וי"ט היה עושה כ"ג לכל אוהביו שנכנס בשלום ויצא בשלום.
